Signing Contract

חוזה לטובת אדם שלישי

מאת: עו"ד ברק בנדיקט

חוזה לטובת אדם שלישי הוא חוזה בו מתחייב צד אחד (החייב) כלפי משנהו (הנושה) לטובת אדם שלישי (המוטב), שאינו צד לחוזה, וכי לפי פירושו הנכון של החוזה, ביקשו הצדדים (החייב והנושה) להקנות למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב. נושא זה מוסדר בפרק ד' (סעיפים 34–38) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג–1973.[1]

 

יצירת הזכות

​​ההטבה שמוענקת לאדם השלישי (המוטב) נוצרת עם כריתת החוזה וכתוצאה מכך. השאלה האם חוזה יוצר למוטב זכות ישירה ועצמאית לתבוע את ההטבה על-פיו, תלויה, בראש ובראשונה, בכוונת הצדדים לחוזה להקנות לו זכות כזו. סעיף 34 לחוק החוזים קובע כי: ״חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו״.

״כוונת ההקניה״ היא המפתח ליצירת זכותו של המוטב, והכוונה המשתמעת מן החוזה צריכה להיות הכוונה להקנות למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב. חוזה שאינו מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב החוזי, אינו חוזה לטובת אדם שלישי[2].

 

​התגבשות הזכות ושריונה

סעיף 36(א) לחוק החוזים קובע כי "כל עוד לא הודיע אחד הצדדים למוטב על זכותו לפי החוזה, רשאים הם לשנותה או לבטלה על ידי שינוי החוזה."

​זכותו של המוטב מתגבשת לכדי זכות מזוהה, ברת אכיפה ובלתי חוזרת, רק עם הודעת אחד הצדדים למוטב על זכותו זו. הנגזרת של הודעת אחד מהצדדים למוטב על זכותו, היא כפולה: ראשית, ההודעה מגדירה את זכותו של המוטב באופן סופי, שכן עד אז רשאים הצדדים לשנותה או לבטלה. ההודעה למוטב על זכותו על ידי אחד הצדדים היא זו שמצדיקה את הסתמכותו על זכותו והיא זו שמעניקה לו את הלגיטימיות בעמידה על קיום זכות מוגדרת. שהרי אם למוטב נודע על זכותו שלא על ידי אחד הצדדים, לא הם שהגדירו את הזכות או יצרו את הסתמכותו, ולכן אין הן חסומים על ידי הגדרות או הסתמכות שלא הם יצרו. שנית, ההודעה שניתנת למוטב על ידי אחד הצדדים בדבר זכותו, מביאה לשריונה, והופכת אותה לבלתי חוזרת.

​אם כן, מהרגע שנודע למוטב על זכותו, ובהיעדר התניה של הצדדים, זכות המוטב מתגבשת והצדדים המקוריים לחוזה אינם רשאים עוד לשנותה.

 

​דחיית הזכות

​יצירת הזכות וגיבושה אינן טעונות הסכמה אקטיבית של המוטב או מעשה כלשהו מצידו. מדובר על חזקה (הניתנת לסתירה), לפיה הגם שהמוטב לא לקח חלק בהסכמה שיצרה את הזכות החוזית לטובתו, הוא יסכים לה בשל העובדה שהיא מטיבה עימו, בדומה למקבל מתנה. על-כן קובע סעיף 35 לחוק החוזים, כי אם המוטב אינו מעוניין בהטבה הוא רשאי לדחותה בהודעה לאחד מהצדדים לחוזה תוך זמן סביר לאחר שאחד מהם הודיע לו עליה.

 

החריג לכלל

לפי סעיף 36(ב) לחוק החוזים: ״בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם – על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה״. במקרה כזה קובע הסעיף כי: ״רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו״.

​פרשנותו הנכונה של סעיף 36(ב) לחוק מלמדת על כך שההודעה "הרגילה" צריכה להגיע עוד בחייו של הנושה (המבוטח), אך צוואה יכולה להגיע גם לאחר מותו, עם פתיחת הצוואה וגילוי תוכנה.

 

​זכותו של המוטב כלפי הצדדים

מבחינת המוטב קיימים שני חייבים, שחיוביהם תלויים או שלובים זה בזה: החייב בחוזה המקורי, שהתחייב לבצע את החיוב לטובת המוטב; והנושה בחוזה המקורי, שצריך לשלם לחייב את התמורה המוסכמת בעד ביצוע החיוב כלפי המוטב. אם הנושה והחייב לא הגבילו את זכותו של המוטב מכוח החוזה, נראה כי למוטב עומדת הזכות לדרוש את קיום החיוב לטובתו משני הצדדים.

 

​טענות הצדדים נגד המוטב

 

​טענות מצד החייב

סעיף 37 לחוק החוזים מאפשר לחייב להעלות כלפי המוטב כל טענה שיש לו כלפי הנושה, ובלבד שהיא ״בקשר לחיוב״. מכאן, שאין החייב רשאי להעלות כלפי המוטב טענות הקשורות בעסקאות אחרות שנעשו עם הנושה, אלא רק טענות הקשורות בחיוב. טענות החייב הנדונות בסעיף 37 לחוק החוזים יכולות לשמש את החייב לצורך הגבלת זכות המוטב או מהותה. דהיינו –להתגוננות בלבד מפני טענות המוטב. הפרת החוזה על ידי הנושה אינה יכולה לבסס לחייב עילת תביעה נגד המוטב, אלא אך טענת הגנה מצידו, בפרט באותם המקרים בהם אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין.

״בקשר לחיוב״ מגביל את היקפן של הטענות אותן רשאי לטעון החייב, ומוציא מכותלן טענות אישיות המצויות במישור היחסים שבין החייב לבין הנושה. אלה אינן בתחום הטענות התקפות על פי סעיף 37 לחוק החוזים. כך, למשל, טענת קיזוז. טענה זו הינה טענה אישית, שמקורה במישור היחסים שבין החייב לבין הנושה, ולכן זו לא יכולה לעמוד לחייב כנגד המוטב. כאשר טענת קיזוז מועלית בין החייב לנושה, יכול החייב לקזז על ידי מתן הודעה גם חיובים קצובים מעיסקה אחרת, אך אין הוא יכול לעשות כן כלפי המוטב.

 

​טענות מצד הנושה

​בדרך כלל המוטב והנושה חולקים אינטרסים דומים ומשכך טענותיו האפשריות של הנושה כלפי המוטב הן מעטות יחסית, ונראה כי הן מתקיימות בשני מקרים עיקריים: האחד, הוא המקרה בו לא התקבלה תמורה מצד המוטב בעד ההטבה שהוענקה לו על-ידי הנושה. במקרים כאלה המוטב לא יהיה מוגן מפני טענות של הנושה כלפיו, שיכולות לעמוד לו לפי דיני המתנה ועילות החזרה ממנה. השני, הוא מקרה בו קיימת מערכת יחסים נוספת בין הנושה למוטב, המשפיעה על זו הנוכחית שנעשתה לטובתו. בנסיבות כאלה, בהן מדובר במוטב תמורה, יכול הנושה לדרוש מהמוטב השבה של מה שקיבל כתוצאה מן החוזה, זאת לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

 

​​שמירת זכותו של הנושה

​עצם הקניית הזכות למוטב אינה משנה את הבסיס המשפטי ההתחלתי הפנימי בין הנושה לחייב. הענקת הזכות למוטב היא היבט אחד של המערכת החוזית, ואין בה כדי לפגום בזכות כלשהי שעומדת לנושה נגד החייב למען קיום החיוב החוזי כלפי המוטב. על כן קובע סעיף 38 לחוק החוזים קובע כי: "זכותו של המוטב אינה גורעת מזכותו של הנושה לדרוש מן החייב את קיום החיוב לטובת המוטב."

[1] ראו גם גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 709 (מהדורה רביעית, 2019)

[2] ע"א 253/82 ד"ר דן חושי נ' הטכניון (פורסם בנבו, 14.03.84)

 

סקירה זו נועדה לספק מידע כללי בלבד, היא אינה מהווה ניתוח מלא של הסוגיות הנידונות והיא אינה מהווה ייעוץ או חוות דעת משפטית.

קטגוריה: דיני חוזים

סקירות ופרסומים נוספים