Business meeting. Board meeting of a company

כלל שיקול הדעת העסקי

מאת: עו"ד ברק בנדיקט

כלל שיקול הדעת העסקי וסטנדרט הביקורת השיפוטית הנהוגה

בהתאם לפסיקה, הביקורת השיפוטית על פעולותיהם של נושאי משרה בחברה כפופה לכלל שיקול הדעת העסקי (BJR – business judgment rule) והחלופות לו. כלל שיקול הדעת העסקי התפתח בדין הישראלי במרוצת השנים האחרונות, עד לפסק הדין המנחה בסוגיה זו שניתן בע"א 7735/14 אילן ורדניקוב נ' שאול אלוביץ (פורסם בנבו, 28.12.2016) (עניין ורדניקוב).

 

הגנה מביקורת שיפוטית על שיקול הדעת העסקית – תהא תוצאת ההחלטה אשר תהא

על-פי כלל שיקול הדעת העסקי, החלטה שהתקבלה על ידי נושאי משרה בחברה נהנית מ"חזקת תקינות" וזאת כל עוד ההחלטה התקבלה בתום לב (סובייקטיבי), שלא מתוך ניגוד עניינים ועל יסוד מידע מלא.

בהתקיים תנאים אלה, תינתן לנושאי המשרה בחברה הגנה מביקורת שיפוטית על שיקול דעתם העסקית, תהא תוצאת החלטתם אשר תהא. בהתאם לכך, בית המשפט בדרך כלל לא ידון בעניין הנוגע לביקורת שיפוטית על החלטות נושאי משרה בתאגיד בתביעות שמוגשות נגדם בעקבות פעולות עסקיות שביצעו, מקום שפעולות אלו נעשו בתום לב, בהיעדר ניגוד עניינים ובאופן מיודע.

 

בחינת שיקול הדעת העסקי

בחינת שיקול הדעת העסקי וטיב החלטת נושאי המשרה בחברה, שמורה בדרך כלל למקרים בהם הצליח התובע להראות כי לגבי המקרה הספציפי – שיקול דעתם של נושאי המשרה היה נגוע בחוסר תום לב סובייקטיבי, או בניגוד עניינים, או שההחלטה שהתקבלה הייתה בלתי מיודעת (ישנו גם חריג שהוסף בעניין ורדניקוב – "אי הפעלת שיקול דעת עצמאי" של נושאי המשרה בחברה).

כאשר כלל שיקול הדעת העסקי נסתר, מחמת אחד הפגמים שתוארו לעיל – משמעות הדבר היא כי בית המשפט יבחן את החלטת נושאי המשרה לגופה, וייקבע אם הופרה חובת הזהירות או חובת האמונים של אותו נושא משרה.

אם כלל שיקול הדעת העסקי נסתר, רשאי בית המשפט לבחון את טיב ההחלטה שקיבלו נושאי המשרה בסטנדרט מחמיר יותר. במקרים רבים תביא סתירתו של כלל שיקול הדעת העסקי גם להעברת הנטל אל נושאי המשרה להראות כי החלטתם היא ראויה, ואיננה מצדיקה עריכת ביקורת שיפוטית.

אופייה והיקפה של הביקורת השיפוטית משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לעוצמת וטיב העילות שהציג התובע לסתירתו של כלל שיקול הדעת העסקי. כמו כן, נקבע כי יש מקום להבחין בין הטעמים השונים שבגינם נסתר כלל שיקול הדעת העסקי, ולא דין החלטה שהתקבלה באופן "בלתי מיודע", כדין של החלטה שהתקבלה תוך "עניין אישי". שכן בעוד שההחלטה הראשונה היא החלטה שהפגם בה קרוב מבחינה מושגית לעולם הרשלנות, הרי שההחלטה השניה היא החלטה שנתקבלה תוך הפרת חובת אמון, החמורה הרבה יותר (עניין ורדניקוב, בפיסקה 97).

 

סטנדרט הביניים, הבחינה המוגברת וכלל ההגינות המלאה

הביקורת שאותן עורך בית המשפט משתנה בהתאם לנסיבות העניין שלפניו.

אמת מידה אחת היא סטנדרט ביניים, הניצב בין עקרון שיקול הדעת העסקי לבין כלל ההגינות המלאה (סטנדרט ביניים זה נקרא גם "הבחינה המוגברת"). במסגרת הבחינה המוגברת בית המשפט עורך ביקורת שיפוטית רחבה יותר מזו החלה בהתאם לכלל שיקול הדעת העסקי. ההצדקה לשימוש בכלל זה היא במקרים בהם מתעורר חשש כי נפל פגם בפעולות נושאי המשרה בחברה, אולם ההיבטים הדיוניים הנוגעים לכלל שיקול הדעת העסקי – העדר תום לב, החלטה שאיננה מיודעת, וניגוד עניינים – אינם נסתרים באופן מובהק. במסגרת הבחינה המוגברת, מועבר נטל ההוכחה אל כתפי נושאי המשרה להראות כי עמדו בחובות החלות עליהם וכי לא נפל פגם בהחלטתם.

אמת מידה נוספת היא כלל "ההגינות המלאה" (Entire Fairness). במסגרת זו, בית המשפט בוחן את העסקה מקרוב – את ההיגיון הכלכלי-עסקי שבבסיסה והאם היא מגשימה את תכליות החברה וטובתה.

ההצדקות לעריכת בחינה מהותית של החלטות החברה, תתקיימנה במצבים בהם קיימת "סתירה חזיתית" של אחד מהתנאים לקיומו של כלל שיקול הדעת העסקי. המקרה הנפוץ ביותר הוא כאשר החלטת נושאי המשרה נגועה בניגוד עניינים חריף, המקים עניין אישי לבעל השליטה. דוגמה לכך הן עסקאות בהן ענייניו של בעל השליטה מצויים משני עברי המתרס של העסקה, או כאשר החברה מבקשת לבצע עסקה עם אחד מנושאי המשרה בה (להרחבה בעניין זה ראו בעניין ורדניקוב, בפיסקה 79).

 

לפי אילו כללים נעשית "הבחינה המוגברת"?

דומה ש"הבחינה המוגברת" אינה שונה במהותה מבירור רכיב ההתרשלות הנזיקי כפי שהוא חל בדיני הרשלנות הכלליים.

אזכיר בקצרה, כי במסגרת בירור אחריותו של אדם בנזיקין, מוטל על הניזוק להראות כי המזיק חרג מסטנדרט התנהגות סביר לשם מניעת גרימת הנזק. נראה כי ה"בחינה המוגברת" נעשית בדומה לבחינת ההתרשלות של מזיק במסגרת גבולות האחריות המותוות לו בגדרי חובת הזהירות הקונקרטית שחלה בעניינו.

עיון באופן שבו בתי משפט נוהגים לערוך את אותה "בחינה מוגברת" מגלה כי באופן מעשי המדובר בבחינת התנהלותו של נושא המשרה בשים לב למעמדו ולנסיבות העניין. דהיינו, השאלה העומדת על הפרק היא אחת – האם דירקטור סביר היה נוהג, כפי שנהגו חברי הדירקטוריון במקרה הנדון, הנדרשים להראות כי החלטתם נופלת "במתחם הסבירות" (ראו גם: אירית חביב-סגל דיני חברות 506-504 (2007), המכירה בהטלת אחריות על נושאי משרה במקרים של "רשלנות רבתי").

בית המשפט העליון עמד על כך כי בבחינת פעולתו של נושא משרה, אשר לא עמד בתנאי כלל שיקול הדעת העסקי בגין הפרת חובת הזהירות הקבועה בסעיף 252 לחוק החברות – יש להיצמד לדוקטרינות המקובלות בדיני הנזיקין הכלליים בדבר התרשלות וחריגה מסטנדרט התנהגות סביר. משמעות הדבר היא, כי מקום בו נמצא כי החלטה של נושאי משרה בחברה התקבלה שלא בתום לב או מתוך ניגוד עניינים או ללא יידוע מלא – יבחן בית המשפט את טיב ההחלטה לפי מבחני "הדירקטור הסביר", בנסיבות העניין ובהתאם לגבולות האחריות החלות לגביו מכוח חובת הזהירות שחלה בעניינו.

סקירה זו נועדה לספק מידע כללי בלבד, היא אינה מהווה ניתוח מלא של הסוגיות הנידונות והיא אינה מהווה ייעוץ או חוות דעת משפטית.

קטגוריה: דיני חברות

סקירות ופרסומים נוספים