לשון הרע. A quote from the Bible concerning the prohibition of Libel

לשון הרע

מאת: עו"ד ברק בנדיקט

דיני לשון הרע עוסקים בהגנה על כבודו ועל שמו הטוב של האדם באמצעות איסור על ביטויים מעליבים שפרסומם עלול להשפילו בעיני הבריות. דיני לשון הרע מוסדרים בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ולהם שני צדדים – צד אזרחי (עוולת לשון הרע) וצד פלילי (עבירת לשון הרע). במסגרת סקירה זו נדון בהיבט האזרחי של לשון הרע.

​אציין בפתח הדברים כי יישום חוק איסור לשון הרע נעשה תוך איזון בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לכבוד ולשם טוב, מזה, וזכות היסוד לחופש הביטוי, מזה.

 

​מהי לשון הרע?

​סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "לשון הרע מהי", קובע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

​על מנת לקבוע כי פרסום מהווה לשון הרע, אין צורך להוכיח שהפרסום השפיל או ביזה את התובע, אלא די בכך שיקבע כי הפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו.

 

​מהו הביטוי המקים אחריות לפי חוק איסור לשון הרע?

​גידוף ופרסום שקרי אודות אדם עלולים לבזותו ועל כן עשויים לעלות כדי לשון הרע. יחד עם זאת, לא כל גידוף או כינוי גנאי, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. הכלל המרכזי בכל הקשור לפרשנות הביטוי הוא שיש לתת לביטוי את המשמעות הרגילה שהאדם הסביר היה נותן לו. יש לתת לביטוי את פרשנותו הסבירה בנסיבות העניין ולברר אם יש בפרשנות זו כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם פלוני בעיני האדם הסביר (די בכך שהדברים ייחשבו כפוגעניים בעיני קבוצת הייחוס של התובע – במעגלים החברתיים והתעסוקתיים אליהם הוא משתייך). כן יצוין, כי אין חשיבות לכוונת אומר הדברים או לדרך בה הובנו הדברים על-ידי הטוען לפגיעה בו.

​כך, למשל, כאשר מסוננת קללה בשעת כעס ומריבה, אפשר שהיא לא תפורש על ידי האדם הסביר כמבטאת עובדה אלא כביטוי של כעס אשר אין בו להקים אחריות. אפילו כאשר ביטויים כאלה מופיעים במסגרת פרסום בכתב, ולא בהקשר של מריבה, אפשר שהם יובנו כמבטאים רגש שלילי אך לא מעבר לכך. יחד עם זאת, חשוב לציין כי אין דין כינוי גנאי אחד כדין משנהו וכל מקרה נדון לגופו. ישנן אמירות שלוחות רסן – גזעניות – שעל-אף שהן נאמרות בשעת כעס – בעידנא דריתחא – לא ניתן להצדיקן. מדובר באותן אמירות שהאדם הסביר לא היה מתייחס אליהן בשוויון נפש ושיש בהן כדי לבזות אדם. אומנם לא כל גידוף ייחשב כלשון הרע, אולם המבחן בהכרעה האם אמירה מסוימת מהווה לשון הרע או לאו הינו, כאמור, מבחן אובייקטיבי – כלומר, איך הביטוי נתפס אצל האדם הסביר. יוצאת דופן היא התבטאות הכוללת אמירה עובדתית. אמירה עובדתית נוטה להוציא גידוף או כינוי גנאי מגדר ניבול פה גרידא. היא באה לשוות לכינוי הגנאי תוקף עובדתי וכך היא מובנת במבחן האדם הסביר. באמירה כזו, ככלל, יש משום פגיעה בשמו הטוב של אדם, ואפשר שלעיתים גם בפרטיותו.

​באופן דומה, גם כאשר מדובר בביטוי מטפורי, סאטירי או פרודי, יש לייחס לביטוי את המשמעות הרגילה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופיה של הסוגה (הז'אנר) ובהתאם להבנת הדברים כפי שהם נתפסים אצל האדם הסביר. מאחר וביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, בהגזמה ובעיוות הדברים עד כדי גיחוך, קיים קושי מסוים במתן פרשנות מילולית נכונה לביטוי המטפורי. משכך, בחינת ביטוי חייבת להיעשות בהתאם לנסיבות ולהקשר הדברים.

 

מספר דוגמאות (שאינן ממצות את הקשת הרחבה של המקרים):

  • ​נניח ששכן מטיח בשכנתו: "משוגעת" ו- "חולת נפש". האם מדובר בלשון הרע? – – תלוי בנסיבות העניין ובהקשר הדברים. אם הדברים הנ"ל נאמרו בשעת כעס וריב, הרי שבדרך כלל הם אינם מובנים כאמירה עובדתית בעיני האדם הסביר. ככאלה, הם מעידים יותר על אומר הדברים, מאשר על האדם אליו מופנים הדברים, ולכן לרוב לא יהיה בהם, לכשלעצמם, משום פגיעה בשם הטוב במובן חוק איסור לשון הרע. לעומת זאת, אם לצד הדברים הנ"ל נאמרו גם הדברים הבאים: "יש לה רקע פסיכיאטרי, צריך לאשפז אותה בבית חולים לחולי נפש", אז במקרה זה נאמרה גם אמירה עובדתית. אמירה זו נוטה להוציא התבטאות 'רגילה' כגון "משוגעת" או "חולת נפש" מגדר ניבול פה גרידא. היא באה לשוות לאמירה זו תוקף עובדתי וכך היא מובנית במבחן האדם הסביר. לכן, באמירה כזאת יש משום פגיעה בשמו הטוב של האדם במובן חוק איסור לשון הרע ואף אפשר שגם בפרטיותו (ת"א (שלום ירושלים) 1594/06 אורלי עטיה ברהם נ' יעקב בניטה (פורסם בנבו, 23.11.2008)).

  • נניח שקולגה לעבודה מטיח בחברו למשרד כי הוא "לא העיפרון הכי מחודד בקלמר". האם מדובר בלשון הרע? – – תלוי בנסיבות העניין ובהקשר הדברים. אם הדברים הנ"ל נאמרו בזמן ויכוח פוליטי ער, ​נראה כי הם לא יפורשו על ידי האדם הסביר כמבטאים עובדה אלא כביטוי של כעס אשר אין בו להקים אחריות. לעומת זאת, אם לצד הדברים הנ"ל נאמר, למשל, כי: "אני מכיר אותו עוד מתקופת לימודיו, רק נכשלים היו לו... הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר", הרי שבמקרה זה נאמרו גם אמירות עובדתיות, אשר באות לשוות לאמירה המטפורית (שפרשנותה הסבירה ידועה) תוקף עובדתי ולכן אפשר כי באמירה כזאת יש משום פגיעה בשמו הטוב של האדם במובן חוק איסור לשון הרע.​

Argument, fight, curse or swearing or libel concept. Disagreement on an online forum or internet.

ויכוח ציבורי

​הוויכוח הציבורי בזירות התקשורת השונות מכיל לעיתים (קרובות) הבעות דעה והתבטאויות חריפות ובוטות. באופן כללי, הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפרסום עובדה שמתיימר לתאר את המציאות, הבעת דעה מציינת את תפיסתו של המפרסם, ובפני הקוראים האפשרות לגבש את עמדתם האישית.

​משקלו של חופש הביטוי מתחזק כאשר מדובר בביטוי מסוג ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי ושאינו מתיימר להציג אמת עובדתית. סאטירה, לשם הדוגמה, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעתים אף להתסיס על-מנת ליצור דיון ציבורי. אומנם, סאטירה נוקטת לשון הגזמה והגחכה אך החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון שהצופה-הקורא-השומע הסביר מבין שההתבטאות נובעת מהתרשמות ומתפיסת הדברים של המפרסם ואין מדובר בעובדה מוחלטת (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ' (פורסם בנבו, 04.03.04)).

​שיקול חשוב נוסף שיש לשקול בהקשר זה הוא זהות הנפגע מן הביטוי (האם מדובר באיש ציבור, בדמות ציבורית או באדם פרטי), מידת העניין הציבורי שמעורר הסכסוך ואת האופן שבו מוצגים הפרסומים. נקבע כי "...גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (פורסם בנבו, 22.10.89)).

יחד עם זאת, לצד המשקל שניתן לחופש הביטוי, לא כל ביטוי פרודי או סאטירי מותר, וייתכנו מקרים בהם תגבר זכותו של התובע לשם טוב. לדוגמה, מבקר תיאטרון כותב בעיתון טור ביקורת כי "השחקן הראשי מכוער". נראה כי ביקורת מן הסוג זה, שאינה עניינית, עשויה לשים את השחקן ללעג, ומשכך עלולה לעלות כדי לשון הרע. כך גם בדימוי אדם לחיה (נגיד ג'וק או עכבר) באופן שאינו מהווה משל לתכונותיו האנושיות, אלא בצורה המכוונת להפשיטו מהווייתו האנושית, הינו פוגעני אשר פוגע בכבוד האדם ובשמו הטוב ועומד בתנאי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (להרחבה ראו חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי (מהדורה שנייה מורחבת, 2019)).

​סכסוכים עסקיים

​כאשר פרסום פוגעני נעשה על ידי יריב עסקי, אפשר להניח כי הוא יתקבל על ידי הקורא/הצופה/ המאזין בחשדנות מה, ולכן החשש לפגיעה בשמו הטוב של הנפגע נחלש. התשובה לשאלה מה המשקל שיש לייחס לחשדנות זו ומשקלה ביחס לקביעה האם מדובר בלשון הרע או לאו, תיגזר בכל מקרה לפי נסיבותיו.

בניתוח פרסומים שנעשו במסגרת סכסוך עסקי – האם יש בהם משום לשון הרע אם לאו – יש להתחשב בשיקולים השונים הנהוגים ביישום דיני לשון הרע – חופש הביטוי מזה, והזכות לשם טוב מזה. במסגרת זאת, יש לבחון את מידת העניין הציבורי שמעורר הסכסוך, האופן שבו מוצגים הפרסומים וזהות החברות או האנשים המעורבים בסכסוך המתוקשר. ככל שמדובר באיש ציבור או בחברה ציבורית או ממשלתית, הרי כפי שמתקיים עניין ציבורי בפעילותם, כך גם מתקיים עניין בסכסוך שבו הם מעורבים. לצורך הכרעה בשאלה אם מעורר הסכסוך עניין ציבורי ניתן להביא בחשבון את מידת ההיכרות של הציבור עם איש העסקים או עם החברה הרלוונטיים ומהות העסקים (האם מדובר בשם או במוצר מוכר, האם מדובר בשירות או במצור חיוני, האם זוכה איש העסקים או החברה לסיקור תקשורתי בשגרה וכו'). ככל שלסכסוך השפעה עמוקה יותר על סוגיות ציבוריות, כך יגבר העניין הציבורי בו. יחד עם זאת, יש להעניק משקל גם לפגיעה בשם הטוב שפרסומים על יריבים בסכסוך עסקי עשויים לגרום, שכן המוניטין העסקי הוא זה שמושך אחרים להתקשר עם העסק (בע"א 6903/12 ‏Canwest Global Communications Corp‏ נ' אלי עזור (פורסם בנבו, 22.07.2015)).

נקבע כי בבוא ביהמ"ש להעריך את מידת הפגיעה שהסב פרסום במסגרת סכסוך עסקי, יש לבחון תחילה, את מידת החומרה של הביטוי; לאחר מכן, יש לבחון האם הוצגו עמדות הצדדים הרלוונטיים או שמא הוצגה לקורא תמונה חד-צדדית של היריבות; ולבסוף, יש לבחון האם ניתן ביטוי לסכסוך שבו מצויים הצדדים (שכן, ככל שהפרסומים השליליים הוצגו במנותק מהיריבות שבין הצדדים, כן תגדל הנכונות להכיר בפרסומים כלשון הרע, ולהפך). שיקולים אלה, שהאיזון ביניהם הוא שיאפשר לקבוע עד כמה עמוקה פגיעתו של פרסום זה או אחר בעיני האדם הסביר, עולים בקנה אחד עם המבחן האובייקטיבי הכללי שגובש בפסיקה לפיו יש לתת לביטוי את המשמעות הרגילה שהאדם הסביר היה נותן לו בנסיבות העניין.

 

​פרסום

​ללא האקט הפרסומי לא יכולה להתגבש עוולת לשון הרע. הפרסום הינו יסוד התנהגותי הכרחי, שכן הפגיעה באדם נעשית רק בעת הפצת מידע פוגע אודותיו. משכך, יש להוכיח שהנתבע ביצע פעולה העולה כדי פרסום לשון הרע וכי הפרסום נעשה לאדם אחר מלבד הנפגע (די באדם אחד נוסף). במקרים מסוימים גם פרסום פסיבי עשוי להיחשב ל"פרסום" לפי החוק – למשל במצב שבעל פאב יודע שרוססה לשון הרע על אדם אחר על קירות שירותי הפאב, ואינו טורח למחקה, על-אף שנתבקש לעשות כן, בזמן שמחיקת לשון הרע אינו כרוכה בטרחה מיוחדת.

​חוק לשון הרע אינו מבחין בין דרכי הפרסום השונות. החוק קובע כי פרסום לשון הרע יכול להיעשות בעל-פה, בכתב, בציור, בתנועה, בצליל ובכל אמצעי אחר (סעיף 2 לחוק). אמנם אפשר שיהיה הבדל בכמות האנשים שנחשפו ללשון הרע (זאת בהתאם לסוג הפרסום) אך הבדל זה יקבל ביטוי בקביעת הפיצוי ולא לעצם הפרסום.

​לעניין הוכחת הפרסום, מבחין הדין הישראלי בין פרסום בכתב לבין פרסום בעל-פה (סעיף 2(ב)). לגבי פרסום בכתב, אין צורך להוכיח שהפרסום הגיע לידיעתו של אדם נוסף ודי להוכיח כי הכתב היה עשוי להגיע לידיעת אדם נוסף. הגיונו של הסעיף ברור: אין טעם לחייב את התובע להציג עד שיעיד על קריאת הפרסום, אם מנסיבות העניין עולה כי היו מי שקראו את הפרסום, למשל: פרסום בפייסבוק, בקבוצת הוואטסאפ, העיתונות המודפסת והדיגיטלית וכיוצא באלה, שכן ברור שיהיה מי שקרא את הפרסום. לעומת זאת, בפרסום שאינו בכתב יש להוכיח שהפרסום הגיע בפועל לאדם נוסף זולת האדם הנפגע (ניתן להוכחה באמצעות העדת האנשים שאליהם הגיע הפרסום [די בהעדת אדם אחד] או בהסתמך על כל ראיה התומכת בממצא זה, למשל, הודיית המפרסם או עדותו של הנפגע).

 

​הגנות

​החוק קובע מספר הגנות אשר משקפות נקודות איזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי. החוק מבחין בין הגנות מוחלטות (סעיף 13 לחוק), הגנת אמת דיברתי הדורשת התקיימות יסוד של "ענין ציבורי" בפרסום (סעיף 14) והגנות המותנות בתום לבו של המפרסם (סעיף 15). חלק מן ההגנות מתייחסות לחובתו של המפרסם לעשות את הפרסום או לעניין אישי כשר שלו (סעיפים 15(2), 15(3), 15(8)), חלקן מתייחסות להבעת דעה (סעיפים 15(4), 15(5); 15(6); 15(7)). כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת, והיא תתפרש בהתאם לאינטרסים המונחים בבסיסה.

​בדין הישראלי אין התובע נדרש להוכיח את שקריות הפרסום לצורך זכייה במשפט. אם מעוניין הנתבע לטעון את טענת ההגנה "אמת דיברתי", עליו מוטל הנטל להוכיחה. יש להדגיש כי אמת בפרסום כשלעצמה אינה מקנה הגנה על המפרסם ועל הנתבע להוכיח כי יש בפרסום "ענין ציבורי". כלומר, על הנתבע להוכיח כי הפרסום הוא נכון ושלציבור עניין בו על מנת לחסות תחת ההגנה של אמת בפרסום.

 

​תלונת סרק במשטרה ובכל רשות אחרת

​סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מעניק לנתבע הגנה בהתקיים שני תנאים מצטברים: תום לב, וקיומה של אחת הנסיבות שנקבעו בסעיף זה. החלופה הרלוונטית הנוגעת לתלונות במשטרה (ולתלונה בפני כל רשות אחרת) קבועה בסעיף-קטן (8): "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה". תכליתו של הסעיף היא לספק "הגנה לדיווחים על מעשים שעשויים לעלות כדי עבירה פלילית, על מנת לעודד הבאתם של עבריינים לדין" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, פסקה 43 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (פורסם בנבו, 18.9.2014)). המשטרה היא בהחלט "רשות מוסמכת". לפיכך הגשת תלונה נכנסת בגדרי סעיף-קטן 8, ומשכך נותר לקבוע אם התלונה הוגשה בתום לב.

אם ייקבע כי התלונה הוגשה בתום לב – מדובר במספר מבחנים – הרי שאז תחול ההגנה הקבועה בחוק. אם ייקבע כי התלונה הוגשה שלא בתום לב הרי שאז בהחלט אפשר שהתלונה תעלה כדי פגיעה בשם הטוב אשר תחייב את המתלונן בתשלום פיצויים.

 

​פיצויים

​בפיצוי הכספי יש משום הכרה של בית המשפט בכך ששמו הטוב של הנפגע נפגע ללא הצדקה וכי לפגיעה זו מחיר בצידה. הכרה זאת של בית המשפט משיבה במידת מה את שמו הטוב של הנפגע על כנו. ככל שהפגיעה חמורה יותר, כך על הפיצוי להיות גבוה יותר – כמשקף את עוצמת הפגיעה.

 

​מסלול סטטוטורי

 

מסלול זה משחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו. ס' 7א לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק", קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ בגין כל פרסום, ללא הוכחת נזק. ואם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע, בגין כל פרסום, לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 100,000 ₪ בגין כל פרסום, ללא הוכחת נזק.

 

​"מסלול פיסקתי"

 

​מדובר במסלול חלופי למסלול הסטטוטורי. אם הוכחו נסיבות המבססות קיומו של נזק והמניחות תשתית להערכתו, הרי שאז יעריך בית המשפט את הנזק הכולל שנגרם, הן נזק ממוני והן נזק לא ממוני, כאשר הפיצוי על פי מסלול זה איננו מוגבל בסכום.

סקירה זו נועדה לספק מידע כללי בלבד, היא אינה מהווה ניתוח מלא של הסוגיות הנידונות והיא אינה מהווה ייעוץ או חוות דעת משפטית.

קטגוריה: לשון הרע

סקירות ופרסומים נוספים